עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' דרעי ואח'

החלטה

בפני בקשה של הנתבעות 1 – 3 להורות על ביטול פסק הדין שניתן כנגדן בהעדר הגנה בתאריך 7.4.11. הבקשה הוגשה בתאריך 17.11.13 – כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק הדין.

על אף שבבקשה נטען כי ביטול פסק הדין מתחייב מחמת הצדק, הרי שמנימוקי הבקשה עולה כי למעשה הנתבעות מבקשות להורות על ביטול פסק הדין מתוקף שיקול דעת בית המשפט.

בעל דין שקיבל פס"ד במעמד צד אחד, רשאי להגיש בקשה לביטולו לאותה ערכאה. זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסודית ולא בנקל ינעל בית המשפט את שעריו לפני המתדיינים. העדפה של ממש היא לקבל הכרעות שיפוטיות לאחר דיון ממצה לגופו של עניין ובמעמד שני הצדדים.

בית המשפט רשאי לבטל את פסק הדין, לפי שיקול דעתו. במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה. נדיר הפגם הדיוני שאינו ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות הולמת.

התשובות לשתי השאלות חשובות וינחו את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה, אף שהלכה ידועה היא ששאלת סיכויי ההגנה חשובה משאלת סיבת המחדל שהוביל לאי הגשת כתב ההגנה במועד – שכן, בהעדר סיכויי הגנה, מה טעם יש בביטול פסק הדין?

רקע וטענות הצדדים:

מעיון בבקשה לביטול פסק הדין עולה כי טענות ההגנה של הנתבעות הינן כדלקמן:

הנתבעת 1 מודה שקיבלה את כתב התביעה לידיה, אך "נוכח אישיותה ומצבה הקשה" (עמ' 2 לבקשה) יש להורות, לעמדתה, על ביטול פסק הדין.

עוד טוענת הנתבעת 1 להתיישנות התביעה, לקיזוז (דמי שכירות וסכומים ששולמו לתיק ההוצל"פ) שהיה על התובעת לעשות ולהטעיה באשר לגובה דמי השכירות שהיה על הנתבעת 1 לשלם לתובעת.

הנתבעות 2 – 3 טוענות כי אין כלל יריבות בינן ובין התובעת, שכן הן אינן מתגוררות עם אימן, הנתבעת 1, מאז בגרותן. מכך נובע שלנתבעות אין טענה כנגד רכיב הפינוי שבפסק הדין, שכן אין להן טענה לזכות על הנכס, אלא רק ביחס לרכיב הכספי של פסק הדין.

את האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין מסבירות הנתבעות בכך שכתב התביעה נמסר רק לנתבעת 1, ש-"כלל לא הבינה את משמעות המסמכים שקיבלה לידיה" (ס' 45 לבקשה). רק לאחר שהחלו הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעות, כך הן מסבירות, הן פנו לקבלת ייעוץ משפטי שהוביל להגשת הבקשה.

מתגובת התובעת לבקשה לביטול פסק הדין עולה כי לעמדתה, יש לדחות את הבקשה על הסף משלא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

בנוסף, יש לדחות את הבקשה גם לגופה, שכן לא מצויה בה עילה המצדיקה את ביטול פסק הדין. ביחס לטענות הנתבעות 2 ו-3 להעדר יריבות, התובעת מפנה לבדיקות ולחקירות שעשתה, כמו גם למסמכים שהגישו הנתבעות בעצמן לתיק ההוצאה לפועל, ומהן עולה כי בניגוד לטענת הנתבעות – לכאורה, יש ראיות לכך שכל שלוש הנתבעות התגוררו בנכס גם בשנים שלאחר בגרותן.

גם את הטענות האחרות שהוצגו דוחה התובעת, בהפנותה לכתב התביעה ולנספחי תגובתה.

דיון ומסקנה:

כבר נקבע, כי הכללים הפרוצדורליים, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין, חיוניים לקיומו של הליך תקין ולביאור האמת והצדק (ר': רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובניה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד נה (4) 198; ע"א 1782/06 ורע"א 8991/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ; ועוד).

מקום בו לא הביא הנתבע נימוק מניח את הדעת לעיכוב בהגשת כתב הגנה, ואף לא שכנע את בית המשפט כי סיכויי הגנתו טובים, לא ייעתר בית המשפט לבקשתו לביטול פסק הדין בהיעדר הגנה. מידת הזמן שחלף הוא שיקול המובא במסגרת השיקולים ששוקל בית המשפט, כחלק ממכלול נסיבות המקרה (רע"א 8743/01 אריעד מבנים נ' אבי את אריק הנדסה, פ"ד נו (4) 61). מקום בו מדובר באיחור קצר, אשר ברור על פניו שאינו נגוע בזלזול בהליך השיפוטי – התרופה המתאימה לגביו תימצא בהטלת הוצאות לחובת הנתבע בגין האיחור.

בענייננו, הנתבעות חצו את קו הגבול שבין איחור הנובע מתקלה שנעשתה בתום לב לבין זלזול של ממש בהליך השיפוטי. לא מן הנמנע שהדבר מעיד, לכאורה, על כך שיתכן שהנתבעות סברו שסיכויי הגנתן אינם גדולים וכי יוכלו "להרוויח זמן" מחוסר המעש בו נקטו.

בסופו של דבר, באיזון שבין סיבת המחדל לסיכויי הגנת הנתבעות, באתי לכלל מסקנה שאין מקום להורות על ביטול פסק הדין.